הרהורים של אמא על פתיחת תיק אימוץ

הרהורים של אם מאמצת על פתיחת תיק אימוץ

כתבה: שרון פוסט – רצבי

לאחרונה, השתתפתי בכנס להורים מאמצים שערך השרות למען הילד בנושא פתיחת תיק האימוץ. קיבלנו הסבר ממצה על לשון החוק, מה מותר, מה אסור ולמי. אינפורמציה חשובה אין ספק. פגשנו במאומצים בוגרים שפתחו את תיק האימוץ ושמענו את סיפורם – אמיצים היו השניים. לעמוד בפני הורים  מאמצים ולספר את סיפורם על הליך פתיחת התיק על כל המשתמע מכך. על כך מגיעה להם הערכה ותודה.

לאורך כל היום נשמעו  דעות לכאן ולכאן של ההורים, מהו הגיל המתאים לדעתם  לפתיחת התיק, 18 הוא גיל צעיר והורים רבים חוששים כי ילדם אינו בשל דיו, הוא עדיין בגיל ההתבגרות. אולם לשון החוק ברורה – 18 – בגיר העומד ברשות עצמו. קולות נוספים עלו לאורך היום: הפחד והחשש לאבד את הילד לטובם הוריו המולידים, הרצון לגונן עוד קצת על הילד כל עוד אפשר על מנת  שלא יחווה פעם נוספת דחייה ונטישה. חלקם של ההורים ציינו כי הם בטוחים במקומם, אינם חוששים כי בנם או ביתם יעזבו אותם ואף ציינו כי ייקחו חלק פעיל בהליך עם הילד במידה ויהיה מעוניין בכך. והיה וילדם יבחר שלא לערב אותם, ילוו ויתמכו מרחוק בהתאם לרצונו.

קול חדש עבורי שטרם שמעתי קודם, היה קולם של הילדים המאומצים. הדילמה אם לספר להורים על הרצון לחפש את הוריהם המולידים או להסתיר כדי שלא לפגוע ברגשותיהם, כדי לא לגרום להם לעגמת נפש.

לאורך כל היום צף ועלה בי קולי שלי. מה אני חושבת על התהליך, עד כמה אני בטוחה שילדיי בגיל הנכון לפתיחת התיק, עד כמה הם בשלים לכך נפשית. האם זה לא יערער בהם את המקום הבטוח בתוכם? האם זה נכון לפני הצבא או בלחץ הבגרויות  של כיתה יב' להציף בפניהם את השאלה?  אולי בכלל לשתוק עד שזה יעלה מתוכם? מצד אחד, מאוד ברור לי כי אין בי פחדים או חששות לגבי מקומם בליבי, בתוך המשפחה כמו גם לגבי מקום המשפחה עבורם. יחד עם זאת, לצד הקול הבטוח הזה, התגנב לו קול נוסף בתוכי, קול של אם מגוננת, של רגע ניתוק חבל הטבור. הרגע שהם עלולים לחוות נטישה פעם נוספת, לחוות אובדן בשנית, לכאוב מחדש או להעצים את הכאב הקיים בתוכם פנימה הגם שאינו תמיד מושמע. לאורך כל היום, הלך הקול הזה  והתגבר – לזה לא הכנתי את עצמי..

אין בידינו, ההורים, שליטה על גורלו של התהליך מרגע שבחרו ילדינו לפתוח את תיק האימוץ. בין בגיל 18  ובין בגיל 30 . כהורים, באופן אינסטינקטיבי הרצון לגונן עליהם מפני מפח נפש, אובדן, נטישה או כל צער אחר, חזק מאוד. יחד עם זאת בהיותם בוגרים, עלינו לשחרר אותם לדרכם. לסמוך עליהם כי הם עושים את הטוב והנכון ביותר עבורם. לסגור מעגל, להשלים את החסר המצוי בתוכם, להכיר את עולמם האחר המלווה אותם ואותנו כל החיים.

אז כפי שאותו הקול המגונן עלה והרים ראש, בתוכי פנימה אני יודעת כי לא אוכל לעד לגונן מפני פגעי החיים. כי חלק מהיותם אנשים בוגרים, היא היכולת להתמודד עם ה'תיק', תרתי משמע, על כל כובד משקלו. ולי נותר לאחל להם שזו תהיה חוויה מתקנת גם אם קשה מאוד, שתסגור מעגל ואולי תשקיט משהו בתוכם פנימה. שיוכלו להמשיך בחייהם שלמים יותר. אני אהיה שם עבורם לחבק, לתמוך ולהכיל כפי שאני, אמא, יודעת לעשות.