אנחנו נוטים לחשוב שהמשפחה זה המקום הבטוח, השמור והמוגן ביותר עבור הילדים שלנו. שתמיד נוכל להגן עליהם מהתמודדות עם מצבים קשים ומורכבים, אבל מה קורה כשאחד מאתנו ההורים חולה? שההתנהלות בבית משתנה ואנחנו מתקשים להמשיך ולנהל את הבית כפי שהיה?
מחלת הורה היא שינוי משמעותי בתוך התא המשפחתי. שינוי שמצריך התייחסות חדשה ושונה בדיוק בזמן שאנחנו הכי לא פנויים לכך פיזית ורגשית.
הרבה שאלות, מחשבות והרהורים עוברים לנו בראש כשאנחנו צריכים להנגיש את המחלה שלנו או של בן/ בת הזוג שלנו לילדים. להסביר להם שאמא/ אבא אוהבים אותם אבל כרגע לא ממש יכולים להיות שם איתם בביה"ס במסיבה או בטיול השנתי, לא לשבת לארוחה משותפת בבית או לא לשבת לידם ולעזור כשהם מכינים שעורים ואפילו לא לתת חיבוק או נשיקה כשזה בדיוק מה שהם זקוקים לו ברגע מסוים.
איך נסביר להם שהמחלה פוגעת ביכולת שלנו לתפקד בבית כמו פעם? שאנחנו עייפים וחלשים מאוד? שקשה לנו מאוד כרגע ולכן אנחנו לא יכולים להתמודד עם הקושי שלהם, איך נשבור להם את המיתוס שאמא ואבא הם הכי חזקים בעולם ותמיד יהיו שם בשבילם?
על כל אלה ועוד, אנסה לתת מענה וטיפים לדרכי ההתמודדות:
בלי סודות – הדבר החשוב ביותר עבור הילדים הינו לא לשמור מפניהם בסוד את המחלה. כאשר נמנע מכל אדם ובמיוחד מילדים מידע חשוב, והם חשים כי ההורים מסתירים מהם סוד, הם עלולים להשלים את הפרטים מתוך הדמיון.
המשמעות על פי רוב, כי הדמיון יהיה הרבה יותר קשה ומפחיד מהמציאות, יתפתחו פחדים וחרדות שבמצבים מסוימים יסלימו לכדי בעיות התנהגות וירידה בתפקוד הילד.
חשוב ביותר לספר לילדים על המחלה, בהתאם לגיל הילד, מידת ההבנה ויכולת הקליטה שלו. חשוב להסביר גם על הרגשות המתלווים לכך כדוגמת: "אמא מאוד רוצה להשתתף במסיבה בגן, אבל מרגישה מאוד לא נוח בקרבת אנשים בגלל התופעות של המחלה" או: "אסור לה להיות בקרבת אנשים בגלל החיידקים", כדאי לדבר על רגשות: "לאמא כואב, אמא עצובה" וכל רגש אחר אמיתי שקיים.
לילדים בוגרים יותר שיכולים לדלות אינפורמציה מהרשת, יש לספק אינפורמציה על המחלה ולהסביר במילים את המשמעויות הנלוות לכך בחיי היום יום בבית. גם כאן חשוב להביע רגשות, לילדים יכולת טובה להתחבר לרגש ולהבין דרכו מצבים, כדאי להשתמש בדוגמאות מעולם התוכן שלהם באופן פשוט וברור.
התפקיד ההורי – כזוג הורים המנהלים את המשפחה יחד, התקבעו להם התפקידים הזוגיים וההוריים לאורך השנים. כאשר נוצר מצב אשר מחייב שינוי בתפקיד של אחד ההורים, על ההורה השני לקחת על עצמו יותר תפקידים.
חשוב כי התפקידים הללו יתואמו בין ההורים מתוך הבנה והילדים ידעו למי לפנות בכל נושא גם כשמדובר במצב זמני.
לעיתים אחד הילדים לוקח על עצמו את התפקיד ההורי. הוא נושא על כתפיו אחריות גדולה גם כאשר לא התבקש לכך. יש להיות ערים לכך והתפקיד שלנו כהורים יהיה לדאוג כי ההורה המתפקד יבצע את אותם התפקידים. בה בעת יוכל לבקש סיוע מ"הילד ההורי" או מהילדים בכלל על מנת שיחושו שותפים לנעשה בבית.
חשוב להדגיש כי האחריות תישאר של ההורה, כך יחוש הילד כי הוא תורם את חלקו למשפחה בעת מצב משברי והדבר יעניק לו משמעות ובטחון ביכולותיו אולם לא יחוש בנטל הרגשי הכבד.
כאשר אין בנמצא בן/ בת זוג, חשוב כי יהיה מעגל תומך ראשוני אשר יבצע את אותם התפקידים ולא אחד הילדים בבית, חשוב לזכור כי זהו נטל כבד מאוד עבור ילד אשר עלול ללכת איתו לכל אורך חייו.
כשהמחלה נסוגה וחוזרת שוב ושוב – על מנת למנוע מהילד "הפתעות" חשוב לשתף אותו כשהסימפטומים חוזרים, גם כשהם קלים ביותר. ילד אשר לא רואה בעיניו סימנים חיצוניים, קשה לו יותר להבין ולכן כדאי להכין אותו לבאות, כדאי להסביר כי זהו המצב היום וגם אמא ואבא לא יודעים מה יהיה מחר.
יחד עם זאת, חשוב להפחית מהילד אי וודאות על ידי הסבר במילים מותאמות על התופעות של מעגליות המחלה גם כשלא נראים סימנים חיצוניים. אין להבטיח הבטחות שגם אנחנו לא יודעים האם יתממשו. כלומר, לא להבטיח לילד כי המחלה עברה ולא תשוב יותר, גם אם מאוד היינו רוצים שזה יקרה.
אמא/ אבא אוהבים גם כשהם לא לידך – כשהילד בטוח באהבה אותה הוא מקבל, אזי גם כאשר יהיו ימים שאמא או אבא לא מסוגלים להיות שם עבורו, עדיין יחוש בביטחון באהבת ההורה. חשוב להזכיר זאת לעיתים קרובות, לתת הסברים עניינים ולא תירוצים.
הילד מתבייש בי – תופעה מוכרת היא שהילד מתבייש בנו במצבים מסוימים.
בגיל מסוים זה יהיה ברור לנו וטבעי ואף יגרום לחיוך כאשר הילד ידרוש שלא ניתן לו נשיקה בכניסה לביה"ס, אולם כשזה מגיע מסיבות אחרות, קשה לנו להכיל את התנהגות הילד. הילד לא רוצה להראות בחברתנו בגלל תופעות הלוואי של המחלה וזה מעצים את תחושת התיסכול שלנו. מצד אחד, אפשר להבין אותו, קשה לו להתמודד בעצמו עם המראה, הוא מתבייש וחרד באותה המידה. מצד שני יש לנו ציפייה שיבין שזו המחלה ולא באמת אנחנו. הדרך הטובה ביותר היא להציף את הנושא, לתמלל את התחושה שלנו ובא בעת לתת תחושה שאנחנו מבינים את הסיבה. אפשר לבחור ביחד מקומות שכן יסכים להראות בחברתכם ומקומות בהם תוותרו לטובת רגשותיו.
לסיכום, הדרך הטובה והנכונה ביותר להתמודד עם השינוי המתחולל בבית, עם חוסר היציבות שבתקופות השונות היא תקשורת פתוחה בינינו ההורים לבין הילדים.
לדבר על התהליכים העוברים עלינו באופן המותאם לגיל הילד, לשתף עד כמה שאפשר בהתנהלות בבית מבלי להעמיס עליו יותר מיכולתו לספוג. במידה ואין יכולת להסביר לילד או שהילד לא מסוגל לשמוע מאתנו את הדברים, רצוי לערב גורם חיצוני שיתווך, שיעזור לילד להבין את הסיטואציה המשפחתית. זה יכול להיות ההורה השני, בן משפחה אחר שהילד סומך עליו או במידה והמצב מתמשך ומשפיע לרעה על תפקוד הילד להיעזר באיש מקצוע בתחום.
לעיתים יכולת ההתמודדות שלנו עם הילד נמוכה ביותר מאחר וכל המשאבים שלנו מופנים לטובת ההתמודדות עם המחלה וזה מובן בהחלט. נוסיף על כך כי לעיתים אנחנו מוצפים ברגשות אשם ותסכול מחוסר היכולת שלנו להכיל גם אותם וזהו מעגל המשליך על כל חברי המשפחה.
לעיתים בני הזוג והילדים כאחד מתוסכלים ומוצפים ברגשות שונים, אולם אינם מביעים זאת מתוך רצון שלא לפגוע, או לא להעציב את ההורה החולה. במצבים כאלו מומלץ ביותר לערב גורם חיצוני למספר שיחות, תמיכה רגשית נחוצה מאוד לכל בני הבית.
הכותבת: שרון פוסט – רצבי, M.A בלימודי משפחה, מרצה, מאמנת, מנחת קבוצות הורים.
בעלת 'מקום משלי- הבית לאתגרים במשפחה', מרכז תמיכה והכוון למשפחות במשבר ובצמתים בחיים.
תגובות אחרונות