שייכות והשתייכות במשפחה המאמצת

 In מאמרים

 

שייכות והשתייכות במשפחה המאמצת, הצד הלא מדובר

לפני 15 שנים תוך פחות מתשעת חודשי הריון, הפכה באחת משפחתנו: אבא, אמא ושני ילדים, למשפחה של  אבא, אמא וארבעה ילדים. ביום שאומצו שני ילדינו והאחים החדשים לשני ילדינו הגדולים, הייתה שמחה גדולה בבית. הייתה גם התרגשות גדולה, חששות, פחדים, והרבה הרבה שאלות פתוחות ללא מענה.

החלק הביורוקרטי היה החלק הקל (באופן יחסי כמובן). שינוי שמות, החלפת ת.ז, תעודות לידה חדשות ,הרישום במרשם האוכלוסין כהורים לארבעה ילדים וכמובן המעמד המרגש בבית המשפט, בו אושר האימוץ הלכה למעשה. כעת כולנו שייכים לאותה המשפחה.

שלוש שנים אחרי, הייתה בתי הקטנה מעורבת בתאונת דרכים קלה. הודעה מהשוטר הקהילתי על האירוע גרמה לי להחסיר פעימה בלב, לדופק מואץ ולריצה מטורפת למקום האירוע. כשראיתי אותה עומדת על הרגליים דומעת ורצה אל תוך זרועותיי, באותו הרגע ממש, הבנתי עמוק בבטן שהתהפכה לי,  כי הילדה הזו היא עכשיו שלי! היא עמוק בתוך ליבי והדרך לשם לא הייתה פשוטה כלל.

האם העובדה כי כאשר ילדים משתייכים למשפחה זה הופך אותם ואותנו גם לשייכים אלו לאלו? האם כל מי שמשתייך למשפחה גם מרגיש שייך אליה? מה הופך אותנו באמת שייכים?

תאוריות רבות מתייחסות לנושא השייכות וההשתייכות של האדם וחשיבותם להתפתחותו התקינה של הילד והאדם הבוגר הן במשפחה והן בקבוצה החברתית. כולם כאחד מסכימים כי זהו אחד הצרכים הבסיסיים וככול שתחושת השייכות חזקה יותר, כך תגבר תחושת הביטחון העצמי ומכאן היכולת להתפתח ולצמוח באופן תקין.

אלדרפר אשר פיתח את “תאוריית קיום – שייכות – צמיחה” על בסיס תאוריית הצרכים של מאסלו, מתייחס להנעה של האדם לפעולה כצורך בסיסי ליצור שייכות לקבוצה.

“תאוריית הצרכים” של מקללנד, המבוססת על תיאוריית הצרכים של מאסלו, מתמקדת בצרכים נלמדים. אחד מהם הוא הלמידה להידמות על מנת ליצור שייכות.

לפי מקללנד, רמת הסיפוק שאדם מקבל מאינטראקציה עם אחרים מהווה כוח מניע ומכאן הצורך להיות מקובל, אהוד ושייך לקבוצה/ משפחה.

קוהאן מתייחס למיטביות בהקשר לתחושת השייכות הבסיסית של האדם. משמע, האדם במיטבו כאשר הוא מרגיש שייך לקבוצה.

גם התאוריה האדלריאנית שמה את הדגש על ‏תחושת השייכות. על מה מאפשר‎ ‎לילד לחוש שייך, רצוי, אהוב בכל ‏מצב כפי שהוא על מנת ליצור ביטחון עצמי שמהווה בסיס להתפתחות תקינה.‏

אם נבקש מאנשים לתאר את תחושת השייכות שלהם למשפחתם וביתם, הם לרוב ישתמשו בתיאורים חושיים, באסוציאציות ציוריות, בריחות וטעמים של בית, בקולות שנשמעו בבית. מכאן שתחושת השייכות היא תחושה סובייקטיבית אשר נקבעת ביחסי הגומלין שבין ‏ההורים לילדים ובקשר האינטימי הנוצר בתוך המשפחה.

הפרט במשפחה הוא הקובע את תחושת ‏השייכות שלו גם כאשר האחר, ובמקרה שלנו ההורה, עושה את כל המאמצים על מנת ליצור את תחושת השייכות. על מנת שהילד וגם אנחנו כהורים נחוש שייכים זה לזה, עלינו ללמוד לעשות זאת

ארבעה היבטים בניהול הבית משפיעים על תחושת השייכות בתוך התא המשפחתי:

האטמוספירה הביתית – האווירה בבית, היחסים בין ההורים לילדים ובין ההורים לבין עצמם, הכבוד ההדדי והאהבה האחד לשני. הדדיות בתוך המשפחה מהווה בסיס לאמון שהוא חלק מתחושת השייכות.

המעורבות – מידת השיתוף של הילדים בהתנהלות הבית החל ממטלות קטנות דרך התייעצות בנושאים הנוגעים גם בהם, מאפשרת להם לפתח עצמאות ואחריות לצד תחושת השייכות שלהם כחלק מהתא המשפחתי.

השיח – דרך התקשורת זה עם זה, החל מטון הדיבור, ההקשבה האחד לשני, אופן הביקורת, “הסודות” הנשמרים לעיתים מפני הילדים. השיח מאפשר לילד ללמוד על ערכו בתוך המשפחה. שיח פתוח ומכיל מהווה תרומה לחיזוק הביטחון העצמי. שיח קשה, יגרום להתרחקות ותחושת זרות.

הגבולות –  גבולות הניתנים לילד מאפשרים לו ללמוד את חוקי הבית, מחזקים את הביטחון העצמי ויחד עם זאת מאפשרים לילד ללמוד את יכולותיו צעד צעד באופן בטוח ע”י ניסיונות טבעיים להרחיב את הגבולות שניתנו לו מתוך המקום הבטוח. בית ללא גבולות מותאמים, הוא מקום פרוץ אשר גורם לחוסר ביטחון ולחוסר בלכידות המשפחתית.

תחושת השייכות שלנו ההורים המאמצים כלפי הילדים שאימצנו, היא לא פחות חשובה מתחושת הילדים עצמם. חלקנו ההורים עוברים תהליך ממושך בו אנחנו למדים להתחבר לילד, ללמוד את הליכותיו, הריח, החיוך, המבטים, ללמוד לאהוב את הילד שקיבלנו בדיוק כפי שהוא לומד אותנו. תהליך ההשתייכות למשפחה פועל לשני הכיוונים ולא ניתן להתעלם מתחושה זו. בדיוק כפי שהילד לומד אותנו ולאט לאט מרגיש שייך למשפחה, כך גם אנו ההורים לומדים את הילד עד שנרגיש כי הוא שייך לנו, לתא המשפחתי שיצרנו.

מניסיוני האישי, השנים הראשונות אופיינו בקושי רב לחוש כי הילדים אכן באמת שלי, כי הם חלק ממני ושייכים לתא המשפחתי שיצרנו. כמבוגר האחראי פעלתי מתוך חובה מוסרית וערכית לגדל, לטפל, לתמוך ולהיות אמא כפי שהייתי לילדי הבוגרים. שנים אחרי ומשיחות עם משפחות מאמצות רבות אחרות ברור לי כי לא תמיד זו “אהבה ממבט ראשון” ותחושת השייכות נבנית בהרבה “דם יזע ודמעות” בדיוק כפי שחשתי אני לפני שנים רבות. ככול שתחושת השייכות שלנו כלפי הילדים עמוקה יותר, כך יחוש הילד בחושיו הטבעיים כי הוא חלק מאתנו. כדאי מאוד ואף רצוי לדבר על הקושי בתחושת השייכות שלנו ההורים לא פחות מאשר הקושי של הילדים.

שרון פוסט רצבי, M.A , מוסמכת בלימודי משפחה, יועצת משפחתית, מרצה ומנחת קבוצות הורים. מלווה משפחות בצמתים ובמצבי משבר.

שייכות והשתייכות במשפחה המאמצת

Recent Posts

Leave a Comment

Call Now Buttonפחד הגבול שבין לבין